בתי המשפט

 

 

 

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו עקב נשיכת כלב.

 רקע כללי –

1. התובעת, הגב' קרן אבן צור (להלן – "התובעת"), נפגעה ביום 24/2/2004 עת נשכה אותה כלבה מסוג פיטבול (להלן – "הכלבה").
2. הכלבה נמצא באותה עת בחצריו של הנכס אשר ברח' השושנים 16 בקרית ביאליק, שם מתגוררים הנתבע מס' 1, מר אשר מלול, ואמו, הנתבעת מס' 2, הגב' מרים מלול (להלן – "הנתבע" ו-"הנתבעת" בהתאמה). יש לציין כי למעשה בבית הנתבעים שהו באותה עת שני כלבים מסוג פיטבול (זכר ונקבה) אשר שניהם תקפו את התובעת אך הכלבה היתה זו אשר נשכה את התובעת (כאשר הכלב הזכר יכונה בהמשך – "הכלב").

המחלוקת בין הצדדים –

3. לטענת התובעת, יש להטיל על שני הנתבעים, ביחד ולחוד, את האחריות לגבי הפגיעה. לגבי הנזק, טוענת התובעת כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 10% והיא מעריכה את סך נזקיה ב-300,000 ₪.
4. לטענת הנתבעים, אין ליחס להם כל אחריות לקרות האירוע, בין היתר – בהיותה של התובעת בבחינת מסיגת גבול. לגבי הפגיעה, טוענים הנתבעים כי נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 1% בלבד, ולכן הפיצוי הראוי הינו לכל היותר 5,000 ₪.

מסכת הראיות –

5. בפני העידו התובעת (לגבי תצהירה ת/1), מר אריק רבאייב (חברו של הנתבע, לגבי תצהירו נ/5) והנתבעת (לגבי תצהירה נ/7). אציין כבר עתה כי העד רבאייב שהה בבית הנתבעים ביום האירוע אך הנתבעת לא היתה בבית במועדים הרלבנטיים.
6. כמו כן הוגשו לתיק בהמ"ש מסמכים רפואיים וכן חוות דעתו של דר' יהודה אולמן בתחום הכירורגיה הפלסטית מיום 23/11/2004 מטעם התובעת (להלן – "מומחה התובעת"), וחוות דעתו של דר' טל נחליאלי בתחום הכירורגיה הפלסטית מיום 23/1/2006 מטעם הנתבעים (להלן – "מומחה הנתבעים").
7. עוד אציין כי בהסכמת הצדדים הוגש לתיק אף תצהירו של הנתבע (נ/6), למרות שהוא לא נחקר לגביו. הסיבה היתה, שלמרבה הצער, הנתבע נפגע קשה בתאונת דרכים והוא אושפז בבה"ח רמב"ם ולאחר מכן בבי"ח לוינשטיין לצורך הליך שיקום. בהתאם, הסכימו הצדדים שלא לדחות את בירור התובענה עד אשר יהא ניתן לדעת באם יוכל הנתבע להתייצב לדיון, והוסכם על הגשת תצהירו ללא חקירתו.

דיון –

8. לאחר בחינת הראיות, ניתוח העדויות ושקילת טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם – מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.
9. תחילה יש להבהיר כי אין מחלוקת שאירוע הנשיכה אכן ארע במועד הנטען – והנתבע עצמו מאשר בתצהירו כי הוא ראה את התובעת ביום האירוע, ראה את פצע הנשיכה, סייע לתובעת, ניסה לחבוש את פצעיה וביקש להסיעה לבה"ח. בהקשר זה אפנה אף לאישור של משרד הבריאות לגבי התלונה שהגישה התובעת באשר לנשיכה, מיום 25/2/2002 (יום לאחר הפגיעה).

המסגרת החקיקתית –

10. סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע כי :

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים. "

סעיף 41ב ממשיך וקובע כי :

"בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה -

(1) התגרות של הניזוק בכלב;

(2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו;

(3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים."

11.   אסקור להלן את ישום הוראות החוק על המקרה דנן.

האם יש לראות בנתבעים כבעליו של הכלב ?

12. טענתם הראשונה של הנתבעים היתה כי אין לראותם כ"בעלים" של הכלבה, לצורך החלת הוראות החוק הנ"ל. עמדתי היא כי יש לדחות טענה זו.
13. התיקון לפקודת הנזיקין משנת תשנ"ב, בו הוספו סעיפים 41א' ו-41ב' (פורסם ביום 25/3/92), מתייחס במפורש לחבות "בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע".
14. יש לציין כי בהצעת החוק הוצע שהתיקון יחול רק על בעליו של הכלב אך לבסוף הנוסח אשר התקבל כולל אף את מי שמחזיק בכלב (וראו את נוסח התיקון תשנ"ב (ס"ח 1391 עמ' 153, מיום 25/3/1992) ואת הצעת החוק (הצ"ח 2104 עמ' 172, מיום 27/1/1992)).
15. השאלה מיהו "מחזיק" בכלב, נגזרת ממידת השייכות, הקרבה והפיקוח - הקיימת או שצריכה להתקיים - בין מי שנטען כי הוא מחזיק בכלב לבין הכלב (וראו אף את ע"א (תל-אביב) 120/91 מנורה נ' עגיב, תק-מח 91 (4) 568).
16. במקרה דנן, הנתבע היה מי שטיפל באופן שוטף בכלבה, החזיק בה במשך מרבית הזמן ונראה כי הכלבה היתה רשומה על שמו במשרד הבריאות (וזאת על פי מכתב משרד הבריאות המופנה אל הנתבע ואשר בו הוא נדרש להעביר את הכלבה להסגר).
17. הנתבעת, אמו של הנתבע, היא האחראית על הבית, אחראית על בעלי החיים הנמצאים בבית ויש לראותה כמי שמחזיקה בכלבה דרך קבע. הנתבעת לא טענה כי החזקת הכלבה היתה בניגוד לרצונה, ובוודאי שהיתה לה היכולת לדאוג שהכלבה  לא תשהה בשטח אשר היא אחראית לגביו, ולכן יש לראות אף אותה כמחזיקה בכלבה.
18. מכאן, שהמסקנה הראשונה הינה שיש לראות בשני הנתבעים כבעלים של הכלבה ויש להחיל על שניהם את הוראות סעיף 41א' הנ"ל. עתה, יש לבחון את טענות ההגנה האפשריות של הנתבעים, אשר למעשה העלו טענות מכח סעיף 42ב'(1) ו-(3).

האם התובעת התגרתה בכלבה ?

19. לטענה עובדתית זו אין כל תימוכין ויש לדחותה.
20. יש לזכור כי לשיטת הנתבעים, אף אחד מהם לא ראה את האירוע (ואף העד רבאייב לא ראה את התקיפה או את המאורעות שקדמו לה). לכן, אין כל ראשית ראיה באשר לטענה הסתמית של הנתבעים לפיה התובעת תקפה את הכלבה.
21. ברור גם כי טענת התובעת לפיה היא בעטה בכלב אין בה כדי ללמדנו על התגרות בכלבה – כיון שעסקינן בשני כלבים שונים. בהקשר זה אפנה לדבריה המדוייקים של התובעת בעת תיארה בבהמ"ש את האירועים , לאמור :

"עמדתי מחוץ לבית של מרים כאשר מולי יש חנייה גדולה שמי שנכנס דרך חנייה זו יכול להגיע לדלת ראשית שממנה תמיד היו נכנסים, אני לתומי נכנסתי, ידעתי שיש כלבים אך שיש גם חצר אחורית. מידי פעם שהייתי מגיעה לחמותי הייתי רואה את הכלבים בתוך הבית כאשר החלון פתוח והראש של הכלב בחוץ. כלומר ידעתי שהכלבים בבית ואף פעם לא התעניינתי בזה. נכנסתי והכל היה פתוח, נכנסתי ארבע צעדים לתוך החצר, רציתי להיכנס לדפוק על הדלת. לפני הכניסה לדלת יש מדרגות שעולים ומגיעים לדלת. עוד לא הספקתי להגיע לדלת הגיע כלב מסוג פיטבול וקפץ עלי על המותניים ורצה לנגוס לי בצוואר. אני עם הרגל העפתי אותו לאחור, באתי לצאת מהמקום ואז הגיעה במהירות הבזק פיטבולית אשר באה ותפסה אותי ברגל השכיבה אותי על הרצפה ונגסה בבשרי ברגל. הבשר היה בפה שלה ולא יכולתי אפילו ללכת  לעבר הכביש וזחלתי וצעקתי הצילו הצילו וכנראה הבן של הנתבעת ששמע יצא מהבית והרים אותי והכניס אותי אליהם הביתה אבל מכניסה אחרת. לבית יש שני כניסות. הכניסה ממנה נכנסתי כאשר מי שעומד בחוץ רואה מקום פתוח שמוביל לדלת של כניסה ומאחור יש חצר אבל כאשר הוא לקח אותי לכניסה השנייה אותו הדבר, יש שביל מסודר עם כניסה. יש שתי כניסות לבית. הוא באמת טיפל בי בסדר ושם אותי על הספה ואני זוכרת שהיה ממש הרבה דם וראיתי חור ברגל והוא ניסה לקשור לי את זה באמצעות מטפחת. לא האמנתי שזה קורה לי. אני זוכרת שהיו שני גברים בבית, אחד היה הבן והשני אני לא יודעת מי. הם שאלו אותי מה קרה ואמרתי להם שהכלבה נשכה אותי ואיך הם לא קושרים את הכלבים."

(עמ' 7 שורות 3-25).

22. מכאן, שהתובעת בעטה בכלב הזכר ואילו מי שנשך אותה היתה הכלבה הנקבה.
23. אינני סבורה כי הוראות החוק נועדו לפרוש הגנה על בעליה של כלבה אשר נחלצת לעזרת בן זוגה הזכר, ואף אם מסקנתי זו שגויה הרי שיש לזכור שהבעיטה נועדה להרחיק את הכלב אשר כבר קפץ על התובעת. ברי כי שעה שהכלב כבר קפץ על מותניה של התובע וניסה לנגוס את צווארה (כפי שהיא מתארת) לא ניתן לזקוף לחובתה את העובדה שהיא ניסתה להרחיקו בבעיטה, ולאור הצילום ממנו ניתן ללמוד על חומרת הנשיכה ברגל של התובעת – יש רק לברך על כך שהיא הצליחה להדוף את הנסיון לנגוס בצווארה, שכן קשה לדמיין מה היתה עלול להיות התוצאה של נשיכה שכזו בצוואר.

האם התובעת היתה בבחינת מסיגת גבול ?

24. הטענה הנוספת של הנתבעים היא שהתובעת היתה בבחינת מסיגת גבול בשטח ביתם. אף טענה זו לא הוכחה (ויש לזכור כי כיון שעסקינן בטענת הגנה הנטל להוכחתה רובץ על שכם הנתבעים).
25. הנתבעים הקדישו מאמצים רבים בנסיון להוכיח שהתובעת נכנסה דרך הכניסה הצדדית לבית ולא דרך הכניסה הראשית, והקדישו מאמץ בנסיון להוכיח כי הכניסה מכיון זה היתה חסומה. מטרת נסיון זה היתה ללמדנו שיש לראות בתובעת כמי שנכנסה לאיזור שאסור היה לה להכנס אליו, ובכך היא מהווה מסיגת גבול.
26. ברם אולם, כפי שציינתי לעיל, דין הטענה להדחות.
27. ראשית, התובעת עצמה אינה מכחישה כי היא נכנסה מהכניסה הצדדית, מצד שמאל של הנכס, כיון שזו הכניסה הסמוכה לבית של חמותה ואך טבעי שהיא תעבור בדרך הקצרה ביותר (וראו את השרטוט נ/2).
28. שנית, מעיון בתמונות שהוצגו לעיוני עולה כי הכניסה "הצדדית" הינה למעשה המשך ישיר של משטח חניה אשר מוביל לרחבת דשא אשר מובילה לכניסה לבית. נראה כי אכן קיים שם שער מעץ אשר חוצץ בין חלק מהדשא לבין רחבה המובילה לכניסה "הצדדית" לבית, אך התובעת הצהירה והעידה שהשער היה פתוח והיא התכוונה לעבוד בעדו על מנת לגשת לאותה הדלת (וראו את סעיף 2 לתצהירה ועדותה בעמ' 7 שורה 11 ושוב בעמ' 8 שורות 23-25). אף בעדותה של התובעת במשטרה היא מעידה כי – "נכנסתי בכניסה הרגילה, לא היה שלט שיש כלבים בחצר והשער היה פתוח" (נ/2 שורות 5-7). ב"כ הנתבעים ניסה לטעון כי התובעת סותרת את עצמה כיון שהיא העידה במשטרה שהיא נכנסה בכניסה הראשית ולא הצדדית, אך אינני סבורה כי המונח "כניסה רגילה" בו היא השתמשה במהלך עדותה במשטרה מלמד על האבחנה בין "כניסה ראשית" לבין "כניסה צדדית", אותה מנסה לעשות ב"כ הנתבעים.
29. בנוגע לשאלה אם השער היה פתוח או סגור – קיימת עדותו הנגדית של העד רבאייב, אשר טוען שכאשר הוא ראה את השער לאחר התקיפה השער היה פתוח (סעיף 5 לתצהירו) וכי הוא יודע שהתובעת פתחה את השער כיון "שהשער הזה תמיד סגור ונעול". כאן, אציין כי, אינני מקבלת את עדותו של העד רבאיב באופן כללי, היות והיא התבררה כבלתי אמינה – הן מהטעם שהוכח שהוא אינו זוכר את פרטי האירוע (וראו את עמ' 12 שורות 15-20), הן כיון שהוא הוסיף פרטים בחקירתו אשר לא היו בתצהירו והן כיון שהתגלעה סתירה מהותית בין גרסתו לבין גרסת הנתבעת באשר לשאלה אם הכלבים נובחים כל אימת שמתקרב אליהם זר (כאשר רבאייב העיד שהכלבים לא נבחו לעברו שעה שהתקרב אליהם וכי יכול להיות שהם לא ינבחו גם עת שמתקרב אליהם זר אחר – עמ' 12 שורות 25-28 ואילו הנתבעת העידה שהכלבים נובחים תמיד כל אימת שהם שומעים "רשרוש", לרבות כאשר מגיע העד רבאייב – עמ' 15 שורות 10-16).
30. לכן, לגבי השאלה האם השער היה פתוח או סגור קיימת בפני רק עדותה של התובעת למול עדותו של רבאייב (ואזכיר כי הנתבעת לא היתה בבית באותם המועדים ולא יכולה לספר אם השער היה פתוח או סגור) – ואני מבכרת את עדות התובעת על פני עדות רבאייב וקובעת כי השער היה פתוח. במצב דברים זה, לא ניתן לומר שהתובעת הסיגה את הגבול של הנתבעים ולא "פרצה" לשטחם.
31. שלישית, אני סבורה כי אף אם השער היה סגור, הרי שכניסתה של התובעת לשטח הבית על מנת לדפוק על הדלת אינה בבחינת "הסגת גבול".
32. סעיף 29 לפקודת הנזיקין כוללת הגדרה של עוולת "הסגת גבול במקרקעין", כדלקמן –

"הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין ..."

33.   לכן, אף אם שער העץ היה סגור והתובעת פתחה אותו – היא לא נכנסה למקרקעין "שלא כדין", ואין בהקשר זה כל הבדל אם עסקינן בשער לכניסה צדדית או שער בכניסה הראשית. לבתים רבים ישנם שערים המפרידים בין הכביש לבין שביל הכניסה המוביל לדלת הכניסה או המוביל לגינה. כל עוד אין נעילה על אותו שער או אינטרקום או כיוצ"ב אמצעים המעידים על כך שאין לפתוח את השער ללא רשות הבעלים – הרי שפתיחת השער וכניסה אל תוך החצרים, מצד קרובת המשפחה של השכנה שמעוניינת לבקש אפשרות לבצע שיחת טלפון – אינה "שלא כדין".

34.   בהקשר זה אפנה לע"א 350 ,326/88 עידו צימרמן, קטין נ' גבריאלוב דוד ואח', פ"ד מו (1) 353, שם נקבעה אחריותו של בעליו של כלב לגבי פגיעת הכלב בקטין, למרות שהוכח שהקטין כן היה "מסיג גבול" במובן מסוים, כיון שפתח את השער של המקרקעין הרלבנטיים. בהמ"ש שם מנתח את הוראות החוק הרלבנטיות לפני התיקון לחוק שהוסיף את סעיפים 41א' ו-41ב' וקובע כי קמה אחריות מצד בעליו של הכלב. אני סבורה כי הוראות החוק לאחר התיקון נועדו להחמיר עם בעלי ומחזיקי הכלבים, ולהציב רף גבוה יותר של אחריות – ולכן, על דרך של "קל וחומר" יש לקבוע כי אף כאן קמה האחריות.

35. לפיכך, כיון שנדחית הטענה באשר להיות התובעת מסיגת גבול – נשמטת הגנתם האפשרית של הנתבעים.
36. הערה אחרונה תתיחס לטענתו של ב"כ הנתבעים באשר לכך שעדותה של התובעת כאן הינה בבחינת עדות יחידה של בעלת דין, על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות. נכון הוא כי המחוקק קבע, ובצדק, כי קיימות מגבלות בהקשר זה וכי על בהמ"ש להזהיר עצמו טרם ביסוס הכרעה על עדות שכזו. עם זאת, ניתן לעשות כן במקרים הראויים – וזהו אחד מהם. תחילה, אשוב ואזכיר כי עדותה של התובעת הותירה עלי רושם מהימן, ואי הדיוקים שהיו בתיאוריה אינם יורדים לשורשם של דברים. עוד יש לציין כי מדבריה ניתן היה להבין שהיא כלל אינה מודעת לדקויות הקיימות בחוק ובפסיקה באשר לתובענות כגון אלו, ולא ניתן היה לחשוד בה כי היא מכוונת את תשובותיה על מנת "להתחמק" ממכשלות אפשריות מבחינת החוק והפסיקה. עוד יש לזכור, כי במקרה הנתון, למעשה היתה התובעת העדה היחידה לאירועים ואין לה אלא להביא בפני בהמ"ש את עדותה שלה בלבד. אין עסקינן במצב בו היו עדים נוספים לגבי המקום בו נכנסה התובעת אל הבית, מצב השער, אופי התקיפה וכו' – ואין לומר כי התובעת נמנעה מלזמן עדי ראיה רלבנטיים (דבר שבוודאי היה נזקף לחובתה). לכן, וכיון שדווקא ראיותיהם של הנתבעים לא היו אמינות בעיני, יש לראות בהן ובסתירות שנתגלו בהן, חיזוק לגרסת התובעת – ומצאתי לנכון לבסס את קביעותי על עדותה.
37. עוד אציין בהקשר זה כי יש לגנות את נסיונם של הנתבעים לבסס את טענת הגנתם בתיק על עברה הפלילי והאישי של התובעת. הנתבעים הגישו לבהמ"ש פסק דין בו הורשעה התובעת בעבירות פליליות והצביעו על התמכרותה בעבר לסמים. הנתבעים חזרו שוב ושוב על נושא זה, בכתבי בית הדין מטעמם, בחקירתם הנגדית ובסיכומיהם – אך ללא כל צורך אמיתי.
38. ראשית, הרי שפקודת הנזיקין נועדה להגן גם על מי שהורשע בעבר וגם על מי שהיה מכור לסמים ועודנו מכור לסמים, ולכן לא היה כל מקום להעלות נושא זה שוב ושוב (מה גם שהתובעת העידה כי היא נגמלה מהתמכרותה לאחר הליך שיקומי – ואין בפני כל מידע שיש בו כדי לסתור את דבריה - וראו את עדותה בעמ' 19 שורה 4 ושורה 14).
39. שנית, לו הטענה היתה כי התובעת ניסתה לבצע עבירה כלשהי בחצרי ביתם של הנתבעים, היה עליהם לטעון זאת במפורש – ומן הסתם היה עליהם להוכיח טענה שכזו. כך גם לגבי האפשרות שהתובעת היתה תחת השפעת סמים באותה העת. ברור כי אין בידי הנתבעים ולו ראשיתה של ראיה באשר לאפשרויות הנ"ל, והיות וכך - היה עליהם לזנוח קו זה של טענות, ולא היה כל מקום להעלות בבהמ"ש "רמזים" חוזרים ונשנים באשר לעברה של התובעת שמא בהמ"ש ימצא לנכון לדחות תביעה של מי שהורשע בעבר בעבירות של מרמה או של מי שהיה בעבר מכור לסמים.
40. אשר על כן, יש לחייב את הנתבעים לפצות את התובעת, ונעבור לבחינת הנזקים הנטענים.

גובה הנזק - הנכות הרפואית הפלסטית –

41. מעיון בתמונה שצורפה לחוות דעתו של מומחה התובעת ניתן להתרשם מחומרת הנשיכה. מבלי להכביר מילים באשר לתיאור הויזואלי של הנשיכה, אציין רק כי חתיכה גדולה מבשרה של התובעת נתלש ממקומו, מאחורי ברך רגל ימין.
42. מהתמונות שצורפו לחוות הדעת של מומחה הנתבעים עולה כי הפציעה הגלידה והפצע הפעור נסגר. עם זאת, ניתן לראות לפחות שלוש צלקות, באורכים שונים, וניתן לראות כי פני השטח של העור סביב הצלקות אינם אחידים וצבעם שונה.
43. ברור אם כן, כי עסקינן בצלקות מכערות, באיבר שעשוי להיות חשוף (ובעיקר בחודשים החמים או בעת לבישת חצאית או שמלה). לכן, על פניו ברור שיש לאמץ את חוות דעתו של מומחה התובעת באשר לנכות צמיתה בהתאם לתקנות תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, תקנה 75(1)(ב), המתייחסת לצלקות מכאיבות או מכערות וקובעת דרגה של נכות צמיתה בשיעור של 10%. יש לדחות בהקשר זה את ממצאיו של מומחה הנתבעים באשר לנכות צמיתה בשיעור של 1% בלבד.

הנכות התיפקודית -

44. לעומת הממצאים בנוגע לנכות הפלסטית, הרי שלא הוכחה נכות תפקודית. התובעת עצמה לא הסבירה כי קיים קושי תיפקודי זה או אחר בעקבות הנכות הפלסטית, לא ציינה כי היא מתקשה לבצע פעולות מסויימות עקב הצלקת שמאחורי הברך, לא טענה כי יש עבודות מסויימות שהיא אינה יכולה לבצע או פעילות יומיום בה היא מתקשה – וחשוב מכך, הוכח כי התובעת סבלה מפגיעה בברך ימין בתאונת דרכים אשר הותירה לה נכות אורטופדית בברך זו (וראו את תשובתה בעמ' 11 שורות 9-10). לכן, עמדתי היא כי לא נותרה לתובעת כל נכות תפקודית עקב הצלקות, הגם שהן הותירו נכות רפואית פלסטית.

ראשי הנזק הנתבעים –

45. הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד –  מהעדויות עולה שבמועדים הרלבנטיים התובעת לא עבדה באופן מסודר. בין היתר היא עבדה במשק חקלאי, תמורת שכר זעום וכנגד זכות המגורים באותו המשק. לא הובאו כל ראיות באשר להעדרות ממקום עבודה זה או אחר בשל אירוע הנשיכה, ולכן לא הוכח כל הפסד השתכרות לעבר. לגבי הפסד אפשרי בעתיד – אף כאן, לא מצאתי כי יש בסיס אמיתי לפסיקת פיצוי לאור הקביעה באשר להעדר נכות תפקודית.
46. כאב וסבל – כפי שציינתי, התמונה של הפגיעה מלמדת על פגיעה קשה. מגליון חדר המיון ניתן עוד ללמוד כי הפגיעה היתה ברקמת העור ותת עור, בשטח של 15 ס"מ על 3-4 ס"מ. אמנם אין מסמכים רפואיים המתעדים במדויק כמה זמן לקח לפצע להגליד ולעור להתחדש – אך ברי כי המדובר במספר חודשים. לכן, ובשים לב לנכות הפלסטית שנותרה לתובעת, אני קובעת את סכום הפיצוי בראש נזק זה בסך של 35,000 ₪.
47. בהקשר זה אתייחס עוד לפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבעים באשר למקרים בהם בתי המשפט פסקו לטובת הניזוק אשר ננשך פיצוי בסך של כ-3,000 עד 5,000 ₪ בלבד בגין כאב וסבל (ת.א. 218700/02 (שלום תל-אביב) יתיר גולן נ' אנדלר אילנית ואח', מיום 29/4/2003 (נבו) שם נפסקו 5,000 ₪ ות.א. 5991/04 (שלום חיפה) גייפמן אירינה נ' שוורץ מרדכי ואח', מיום 5/12/2006 (נבו) שם נפסק פיצוי של 3,000 ₪). ניתן להוסיף לרשימה זו עוד פסקי דין אשר בהם סדרי הגודל של הפיצוי היו דומים כגון : בר"ע (מחוזי באר-שבע) 278/95 גוזלן מיקי נ' בלן ויטלי, תק-מח 95(4), 1, שם נפסק פיצוי בסך 7,000 ₪,  ת.א. (שלום חיפה) 3008/03 צנעני שמעון נ' כהן אהרון, שם נפסק פיצוי בסך 5,000 ₪, ת.א. (שלום חדרה) 3028/04 רבחי עומר נ' אלקלעי יוסף (מיום 11/9/2006), שם הפיצוי היה 4,000 ₪, ות.א. (שלום עפולה) 2351/02 קרסוטין יורי נ' אריאל איתמר (מיום 28/4/2004), לגבי פיצוי בסך 3,000 ₪.
48. עם זאת, אין בפסקי הדין הללו כדי להוות אינדיקציה לפיצוי הראוי במקרה שלנו כיון שבכולם דובר בפציעה שלא הותירה נכות צמיתה ויש לקרוא בפירוט את התיאורים של הפציעות דשם טרם השוואתם למקרה דכאן. בכולם היה מדובר בפציעות שטחיות ושריטות, אשר הגלידו מהר ולא הותירו צלקות כגון אלו אשר נותרו לתובעת (מעבר לעובדה שחלק מפסקי הדין ניתנו מכח סעיף 79א לחוק ובסכום שנפסק בהמ"ש לקח בחשבון שאלות לגבי האחריות של הנתבעים בתיק וזהות הכלב).
49.  
50. 5129371
51. 54678313עוד אפנה, לת.א. (שלום ת"א) 37782/03 קנובל יהונתן נ' סיני שלומית (מיום 14/6/2006, "נבו"), שם נדון מקרה בו כתוצאה מתקיפת הכלב, נאלץ התובע להתאשפז בבית חולים, לעבור התערבות ניתוחית ונקבע כי את סימני הפגיעה ניתן לראות על פניו וראשו עד עצם היום הזה. בהמ"ש שם קבע כי לאור גילו הצעיר של התובע, והנזק שסבל לרבות הטראומה שעברה עליו, הפיצוי הראוי הינו 50,000 ₪. כך גם ניתן לפנות לת.א. (שלום חיפה) 4150/01 שיפוש לימור נ' לביא לאה (מיום 2/2/2006, "נבו"), שם נפסקו לטובת התובעת 20,000 ₪ בגין כאב וסבל, והמדובר היה בפגיעה קלה בהרבה מאשר בעניינינו, אשר לא הותירה נכות צמיתה. בדומה, אפנה לת.א. (שלום ראשל"צ) 869/05 סולומונוב אלברט נ' כהן פרוספר (מיום 8/1/2006, "נבו"), שם נפסקו 25,000 ₪ לגבי תובע בן 90 אשר ננשך בידו, כאשר לא הוכח שנותרה לו נכות צמיתה אלא שהתברר כי הוא סבל במשך תקופה ארוכה מהפצעים שהנשיכה גרמה.
52. הוצאות – לא הוצגה כל קבלה באשר לתרופות או לנסיעות אליהן נדרשה התובעת, אם כי יש להניח כי התובעת נזקקה לתרופות בימים הראשונים בסמוך לאחר האירוע לצורך חבישה מחדש של הפצע. לכן אפסוק לתובעת בראש נזק זה פיצוי כללי בשיעור מתון בסך 200 ₪, וכן את הוצאות חוות הדעת הרפואית מטעמה, בסך 3,000 ₪ כולל מע"מ (וראו את הקבלה שצורפה לתצהירה), נכון לנובמבר 2004. סך הפיצוי הכולל בראש נזק זה יהא אם כן 3,500 ₪.

סיכום -

53.            

54.           5129371

55. 54678313אשר על כן, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 38,500 ₪, נכון להיום, וכן הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן את החזר אגרת בהמ"ש ששולמה.
56. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.