אירוע מוחי הוכר כתאונת עבודה - תביעה נגד ביטוח לאומי

בתי הדין לעבודה

 

 

החלטה

1.         התובע הגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע)  להכיר באירוע מיום 29.7.09 כתאונת עבודה (להלן- האירוע).

°

 

2.         משהנתבע דחה את התביעה בנימוק  -

 

"1.         עפ"י המסמכים שבידינו לא אירע לך אירוע תאונתי כלשהו תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאירוע מוחי שהתפתח בתאריך 1.8.07;

2.         מדובר במחלה טבעית על רקע גורמי סיכון פנימיים הטמונים בך, ללא כל קשר לעבודתך בכלל ולאירוע חיצוני כלשהו בפרט.

השפעת העבודה אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים לפיכך לא ניתן לראות במקרה זה תאונת עבודה", הגיש הוא תביעה לבית הדין.

 

3.         בתיק זה העידו, מטעם התביעה' התובע בעצמו, יצחק יוסף – מנהל עבודה של הציוד המכני (להלן- יצחק) וברגר חנן – חבר לעבודה (להלן-חנן). הנתבע לא הביא עדים מטעמו.

 

4.         מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן –

 

א.         התובע עובד בנמל חיפה משנת 1971 ובתפקיד מתדלק כ- 25 שנה;

ב.         התובע אדם רגוע העובד ללא בעיות ואוהב את העבודה;

ג.          התובע מגיע לעבודה כל יום בסביבות השעה 3:45 לפנות בוקר ומתחיל את העבודה כאשר הוא נוהג על טרקטור ומושך עגלות מכלים של דלק;

ד.         כל השנים עבד התובע עם מיכליות של 5.2 טון ומספר חודשים לפני האירוע החל לעבוד עם מיכלים של 8 טון ונאלץ לקחת טרקטור גדול יותר;

ה.         כאשר התובע עבד על הטרקטור הגדול, תדלוק הכלים היה נעשה מחוץ למוסך היות ואין אפשרות להיכנס לתוך המוסך עם הטרקטור והמיכלית;

ו.          כשבועיים שלושה לפני האHרוע ביקש התובע ממנהלי המוסך שיוציאו את הכלים מחוץ למוסך, בכדי שיהיה לו יותר קל לתדלק  ועל מנת שלא יצטרך להוציא בעצמו כלי כלי – דבר שהקשה עליו. התובע אף רשם זאת על לוח העבודה;

ז.          כשבוע לפני האירוע פנה התובע למר גנני – מנהל מוסך עגורנים וביקש שידאג להוציא את הכלים (להלן- גנני);

ח.         ביום חמישי ה-26.7.07 פנה התובע שוב לגנני וביקש, בצורה מנומסת, שיקיים את מה שהבטיח וידאג שהתורנים במשמרת השלישית, יוציאו את הכלים;

ט.         גנני הבטיח לתובע שהפעם ישים לזה סוף ונתן תחושה שהדברים יעשו. ביום א', 29.7.07, הגיע התובע לעבודה ועיניו חשכו מכמות הכלים שנותרו בתוך המוסך;

י.          בחוסר ברירה החל התובע להוציא, בעצמו, את הכלים אחד אחד כאשר הוא חש כעס עצום וכי מזלזלים בו ומבטיחים לו הבטחות שווא. הפעם התובע פשוט "התפוצץ";

יא.       התובע חיכה לשעת בוקר ובשעה 6:45 לערך התקשר לגנני וכעס מאוד על שהבטחתו לא קוימה. התובע צעק וגנני אמר שיטפל בזה, אך התובע לא האמין לו. מאז האירוע התובע וגנני ביחסים עכורים וגנני חושב שהתובע מאשים אותו באירוע המוחי;

יב.        בסביבות השעה 7:00 הלך התובע ליצחק כאשר הוא כועס ורגוז וציין בפניו שהיה לו מאד קשה עם הכלים וכי לא מתייחסים לבקשתו להזיז את הכלים מחוץ למוסך, לפני התדלוק;

יג.        באותו יום כבר חש התובע שלא בטוב וכשעה וחצי לפני סיום העבודה נסע לביתו;

יד.        למחרת היום, ביום 30.7.07, הגיע התובע לעבודה כאשר הוא לא חש בטוב ומצבו מחמיר. התובע שהרגיש חוסר שיווי משקל וסחרחורות פגש את חנן, חבר לעבודה שעובד בסמוך אליו, שאמר לו שהוא לא נראה טוב וכי הוא חיוור. באותו מעמד התובע סיפר לחנן על האירוע שהתרחש יום קודם עם

 

גנני ועל כך שהוא התרגז מאד שהוא שיקר לו. התובע המשיך לעבוד חרף הרגשתו;

טו.       ביום ג', 31.7.07, התובע עבד כשהוא שוב מרגיש לא בטוב;

טז.       ביום ד', 1.8.07, התייצב התובע לעבודה למרות מצבו ופתאום המצב התדרדר, התובע התחיל להקיא, הוא פנה לחנן שיעזור לו ויחד הם הלכו למנהל הטרנספורט, יצחק, שם התובע התעלף והוזמן עבורו אמבולנס שלקח אותו לביה"ח רמב"ם;

יז.        לפני המקרה היה התובע אדם בריא בד"כ, לא ביקר בקופ"ח ולא נעדר מעבודתו;

יח.        התובע לא עישן לפני האירוע (עד שנת 1981 עישן מספר סיגריות ליום  בלבד) ולא סבל מבעיות רפואיות כלשהן. התובע לא שותה.

 

5.         בהודעה שמסר התובע לחוקר (נ/1) אמר, בין היתר –

            "כשבועיים שלוש לפני המקרה ניגשתי וביקשתי ממנהל העבודה מר גנני ... ששם נמצאים רוב הכלים ... ביקשתי שיבקש את האחראי משמרת שיוציאו את הכלים לשם תדלוק. גם רשמתי בלוח בחדר ... כי אני מבקש להוציא את הכלים. כאמור לא התייחסו לכך ופניתי עוד מס' פעמים ובאתי ישירות לחדר מנהלים ושם גם ביקשתי כי ישבו שם מנהל המוסך ועוד מנהלי עבודה והם אמרו לי שישתדלו להוציא את הכלים. ביום א' 29.7.08 באתי כרגיל לעבודתי ושוב כל הכלים היו שם במוסך. לא הוציאו אותם . עשיתי את עבודתי, הוצאתי בעצמי את הכלים כמו שהייתי צריך לעשות כל יום בעצבים. הייתי רגוז ועצבני שאף אחד לא מתייחס ובסביבות שעה 0645 (אני מתחיל בשעה 3.45) התקשרתי למר גנני ... ואמרתי לו ששוב, בכעס רב, לא עזרו כל הבקשות שלי. בסביבות 07:30 עליתי לסדרן העבודה שלי... שהוא מכיר את הבעיה והסברתי לו שהיה לי יום קשה עם הכלים וכעסתי והתעצבנתי. הוא הבטיח לי שהוא יטפל בנושא. אח"כ סיימתי את עבודתי באותו יום מוקדם בסביבות 10:00-10:30 נסעתי הביתה להרגע. הרגשתי מעט מיחושים בראשי אך לא התייחסתי לכך.

ביום ב' 30.7.08 שוב הגעתי לעבודתי עבדתי עם כאבים בראש וטישטושים והרגשה לא טובה. פגשתי את חברי לעבודה מר ברגר חנן שאמר לי "מה אתה כל כך לבן וחיוור"? אמרתי לו שלפני יומיים קצת התרגזתי ואני לא מתיחס לכך.

ביום ג' שוב עבדתי עם מיחושים והלכתי כרגיל לביתי לנוח בסביבות הצהרים וביום ד' 1.8.07 התחלתי לעבוד כרגיל ב- 3.45 בבוקר ועם כל הבעיות הרגילות של הכלים והטשטוש המשכתי לעבוד ופתאום אני זוכר שלא הרגשתי בטוב. עליתי למנהל עבודה ... והוא נתן לי כוס מים ואני התעלפתי והוזמן אמבולנס שלקח אותי לביה"ח רמב"ם מיון"

 

בהמשך כאשר נשאל התובע ע"י החוקר מדוע הוא התרגז כל כך שהרי התופעה של הכלים חזרה על עצמה כל כך הרבה פעמים ולאורך תקופה כל כך ארוכה השיב –

"אני מגיע בבוקר לעבודה מאד מוקדם ואין לי עם  מי לדבר בשעות כאלו. אני צריך להוציא כלי כלי מהמוסך ע"מ שאני אוכל לתדלק אותם ולתמרן עם העגלה במוסך.

אני התרגזתי כי פניתי מס' פעמים והרגשתי שמזלזלים בי ובבקשה שלי שאני נותן את כל כולי בעבודה וקיבלתי גם עובד מצטיין ואני לא מחסיר אף יום בעבודתי מאז שהתחלתי לעבוד וכיוון שלא התייחסו אליי שכולם מכירים אותי בתור עובד נאמן וחרוץ ולא עושה שום פנצ'רים או תקלות וכל הכלים שיוצאים לעבודה בבוקר מתודלקים מלא";

 

לשאלה מה ההבדל בין השיחה ביום האירוע לבין השיחות שהיו לו עם גנני לפני המקרה השיב – "אני פניתי למר גנני מס' פעמים אולי 2-3 פעמים בשבוע שלפני המקרה ממש ביקשתי ממנו שיטפל בנושא . הוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר. יכול להיות שהוא כן פנה ואמר לתורן  שלא יכניסו את הכלים למוסך אך לא בוצע דבר. לכן ביום א' כאשר באתי לעבודתי וראיתי    (ב-29.7.07) שלא נעשה דבר אז התרגזתי כאילו שדברתי לקיר".

כאשר הקשה החוקר ושאל מה בעצם כל כך מרגיז אמר – "כי אני צריך בעצמי להוציא את הכלים כל יומיים שלושה. מדובר ב 10-12 כלים וזה לא עבודה שלי וזה לוקח זמן".

 

6.         בחקירתו הנגדית אישר התובע שבמשך 8 החודשים האחרונים היו הרבה פעמים בהם חלק מהרכבים היו בתוך המוסך וחלק בחוץ והוסיף – "בשביל זה אני ביקשתי מהמנהל עבודה שיוציא לי את הכלים שמיום ליום נהיה יותר כלים בפנים ולא יכולתי לתדלק , הייתי צריך לקום , לרדת וללכת כלי , כלי ולהוציא אותם בבוקר שאני צריך להספיק למלא את העבודה....ראיתי שזה קשה לי ואמרתי למנהל עבודה, אני מבקש ממך שתיתן הוראה להוציא את הכלים החוצה";

 

בהמשך נשאל כמה פעמים, במהלך 8 החודשים, פנה על מנת שהעניין יוסדר, והשיב- "מדי פעם או פעמיים פניתי אליו וראיתי  והמשכתי...לא עשינו מזה כזה סיפור כזה גדול עד שזה כבר שהוא התחיל להפריע". בהמשך עוד אישר התובע שפנה לגנני שבוע שבועיים לפני הארוע והוסיף- "לפני שקרה לי האירוע זה כבר עבר מים עד נפש. באתי ואמרתי לו, זה היה, אני זוכר אפילו , ביום חמישי....ואמרתי לו, מר גנני, אני רואה שאתה לא. הוא אומר לי , נוף, אני מבטיח לך אישית בכל הבקשה, שהכל יהיה בסדר ואתה תבוא. באתי וזה לא היה... פניתי לגנני ואמרתי למנהל עבודה שלי ... יצחק יוסף". (עמוד 5 לפרוטוקול ) 

 

בהמשך הקשתה ב"כ הנתבע ושאלה- "לפי מה שתיארת בעצם מה שקרה באותו יום ראשון קרה גם ביום חמישי וקרה גם ביום שלישי וגם יום ראשון קודם" והתובע השיב- "כן ... אבל בהתחלה אני האמנתי לו ורציתי להאמין לעצמי ולעצמו שהוא יעשה את זה. אז כאילו שהוא בא וכאילו שהוא רימה אותי ...בפעם הראשונה שאמרתי לו אז זה בסדר.

הפעם השניה זה כבר היה ...כנראה שבפעם השלישית זה כבר עבר את כל הגבולות...". (עמוד 6 לפרוטוקול);

 

בהמשך עומת התובע עם הדברים שמסר לחוקר ובין היתר כי לא היה ויכוח ולא היה ריב והתובע השיב – "עם יצחק יוסף זה מנהל האישי שלי...אז אנחנו יש לנו יחסי אנוש של 40 שנה שאני עובד. אז הסברתי לו עוד פעם ברוגז, זאת אומרת , רוגז שלי וכבוד שאני נותן למנהל עבודה שלי...לגנני באתי בטענות "ובהמשך כאשר נאמר לו שבדברים שמסר לחוקר הוא  אמר שהיתה התרגזות אבל הוא לא מתייחס השיב "באותו זמן לא עשיתי, באותו זמן אני לא חשבתי לטווח ארוך"(עמוד 9 לפרוטוקול)

 

ובהמשך, כאשר נאמר לתובע פעם נוספת שכבר תקופה הוא מוציא את הכלים ונשאל אז מה כל כך נורא שצריך לעשות זאת שוב, השיב - "זה בגלל שזה כבר, זה כבר עבר את כל הגבולות של הטעם הטוב. אני בן אדם שיכול לוותר ויכול לוותר לאנשים או להזניח את זה. אבל שזה עבר כבר כל גבול ויצא לי פרץ, זה מה שקרה ... זה לא התפקיד שלי. לא, לא , לא זה לא התפקיד שלי. לא תפקיד שלי להוציא כלים ולהביא , זה לא תפקיד שלי" (עמודים 9-10 לפרוטוקול).

 

7.         מתצהירו של חנן עולות העובדות כלהלן –

 

א.         חנן עובד בנמל חיפה משנת 1972, בתפקיד מפעיל ציוד;

ב.         חנן עובד בסמוך למקום עבודתו של התובע ורואה אותו כמעט בכל יום בעבודה;

ג.          חנן לא זוכר תאריכים אך הוא זוכר בוודאות ומידיעה אישית את האירועים הבאים –

-           שראה את התובע חיוור ולא מרגיש טוב, כשדיבר איתו התובע סיפר שיום קודם הוא התרגז מאד וכעס על גנני ששיקר אותו ולא דאג להוציא את הכלים מהמוסך;

-           התובע הינו אדם רגוע וסבלני , חנן לא היה רגיל לראות אותו כך;

-           יום או יומיים לאחר אותה שיחה פנה התובע לחנן ואמר לו שהוא לא מרגיש טוב וביקש מחנן שיעזור לו;

-           חנן לקח את התובע למנהל הטרנספורט, יצחק, שם התובע התעלף והוזמן אמבולנס.

 

8.         בחקירתו הנגדית אישר חנן כי על הויכוח הוא יודע רק ממה שהתובע סיפר לו והוא עצמו לא היה נוכח באותו מעמד אך ראה שהתובע לא  מרגיש טוב והיה חיוור.

 9.         מתצהירו  של יצחק עולות העובדות כלהלן –

 

א.         יצחק עובד בנמל חיפה ומשמש כמנהל עבודה ואחראי על כל הציוד המיכאני בנמל;

ב.         יצחק מכיר את התובע שנים. התובע הינו אדם רגוע שעובד ללא בעיות ואוהב את העבודה . יצחק לא זוכר מתי ראה את התובע כועס ומתרגז;

ג.          יצחק היה מודע לעובדה שהעובדים במוסך לא מקפידים להוציא את הכלים מתוך המוסך לתדלוק והדבר הקשה על התובע משעגלת התדלוק החדשה גדולה יותר מהקודמת ולא אפשרה כניסה למוסך;

ד.         זכור ליצחק כי התובע פנה אליו וציין בפניו כי העובדים לא מוציאים את הכלים מהמוסך אך לא זכור לו כי הוא היה מרוגז וכעוס כל כך, נהפוך הוא – התובע היה פונה בנימוס, ומבקש. מדובר כאמור באדם סבלני ולא מתלהם;

ה.         יצחק  לא נכח באירוע שבו נוהל ויכוח בין התובע לבין גנני אבל יצחק זוכר כי התובע פנה אליו וציין בפניו כי גנני לא קיים התחייבות מפורשת לטפל בבעיה;

ו.          יצחק לא זוכר אם התובע היה כעוס או עצבני באותו הזמן , יתכן שבפניה ליצחק , בהיותו המנהל שלו, התובע לא התבטא בצורה קיצונית שתגרום לחשוד במשהו יוצא דופן, אלא הפנים את כעסו;

ז.          מספר ימים לאחר מכן (יום יומיים אולי יותר) התובע נכנס לחדר עם חנן כשהוא חיוור ונראה לא טוב, יצחק נתן לו כוס מים והזמין צוות חירום שפינה אותו לבית החולים.

 

10.       בחקירתו על ידי חוקר המוסד מסר יצחק – "אני פניתי לעובדים מס' פעמים ובקשתי שיוציאו את הכלים ע"מ להקל עליו את העבודה. באותו יום הוא פנה אלי עם העובד ברגר חנן שהביא אותו לכאן לחדר אוכל והוא היה נראה חיוור ואפתי. נתתי לו כוס מים והוזמן צוות חירום שלקח אותו לאחר טיפול לבית חולים "

 

בהמשך נשאל יצחק על ידי החוקר האם ראה את התובע עצבני רגוז או כועס, האם דיבר בכעס והשיב- "לא. מר נוף היה חיוור אפתי ותשוש , לא ידוע לי על עברו הרפואי. כאשר נכנס ראיתי שמשהו לא בסדר איתו ומיד נתנו לו כוס מים וקראנו לצוות חירום...מר נוף הוא אדם רגוע בד"כ. הוא פנה אלי מספר פעמים בגלל הכלים  בתוך המוסך אבל אני לא ראיתי אותו כועס ועצבני".

 

11.       בחקירתו הנגדית אישר יצחק שבמשך 8 חודשים פנה התובע הרבה פעמים על מנת שיוציאו את הכלים החוצה- "הוא התלונן. הוא התלונן. בתקופה האחרונה שהיתה שם

 

היה שם תלונות לגבי... האחראי במוסך. הוא ביקש ממנו והיה תקופה שהוא ... שלא היו מסדרים אותם...בתקופה האחרונה קצת יותר.. הוא מתון בעצמו [השיחות היו] ענייניות בהחלט אבל היה את התקופה של לפני התקופה בדיוק מה שקרה מה שקרה באותו שבוע, הוא היה בכעס קצת יותר מהרגיל" (עמוד 16 לפרוטוקול)

 

בהמשך אישר יצחק שכפי שמסר לחוקר הוא לא ראה את התובע כשהוא הגיע בבוקר ועוד הוסיף שביום האירוע הוא הפנה אותו לביה"ח והזמין אמבולנס. כאשר עומת עם הטענה שהתובע  פנה לבית החולים 3 ימים לאחר המקרה ולכן הוא לא ראה אותו ביום האירוע טען חנן כי יש פה אי הבנה ומכל מקום  אישר שכאשר התובע כעס על כך ששוב הכלים לא הוצאו, הוא לא נכח במקום (עמוד 18 לפרוטוקול);

 

12.       המסגרת המשפטית –

 

אמות המידה להכרה באירוע מוחי כבתאונת עבודה דומות לאלה שבאוטם שריר הלב. גם כאן, תנאי בל יעבור להכרה באירוע כתאונה הוא שהגורם לאירוע המוחי היה "אירוע חריג" (עב"ל 465/97 זאב און- המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם); דב"ע נו/11-0 נורית חזאם- המוסד לביטוח לאומי פד"ע לו 75)

 

בהיעדר הוכחה בדבר אירוע חריג תידחה התביעה אף מבלי להיזקק לחוות דעת של מומחה רפואי (בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי נ' בית הדין הארצי פ"ד מז(5) 734; בג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' בית הדין הארצי, פ"ד נח (5) 104)

 

על התובע להביא ראשית ראיה לכך שהאירוע אשר ארע בעבודה ניתן לראותו כקשור באופן סיבתי לקרות אירוע מוחי, דהיינו אירוע חריג. הבחינה נעשית באופן סובייקטיבי, מנקודת מבטו של הנפגע, ולא באופן אוביקטיבי. (דב"ע נו/11-0 נורית חזאם- המוסד לביטוח לאומי פד"ע לו 75)

 

על מנת שאירוע מוחי יוכר כתאונה בעבודה מן ההכרח להוכיח קרות אירוע חריג בחיי התובע בסמוך לפני קרות האירוע המוחי. סמיכות זמנים זו נדרשת לאור ההלכה שגובשה על ידי בית הדין בהסתמך על חוות הדעת הרפואיות שקיבל לפיהן- רק אם האירוע מתרחש בסמוך לאחר האירוע החריג בעבודה, בטווח של פחות משבוע ימים ביניהם, אפשר שיתקיים קשר סיבתי בין השניים. (עב"ל 148/03 מאיר ארג'ואן- המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); עב"ל 1463/02 אריה אפשטיין- המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)).

 

 

--- סוף עמוד  7 ---

13.       משכך, השאלה העומדת לפתחנו הינה האם הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה בסמוך לאירוע המוחי בו לקה התובע. מעדותו של התובע, שהיתה אמינה בעיננו ושנתמכה גם בעדותם של יצחק ושל חנן, עולה כי התובע הינו אדם רגוע ושלו בד"כ, אלא שביום האירוע כלו כל הקיצין עד שהתובע לא יכל יותר ו"התפוצץ" מכעס. אמנם הן חנן והן יצחק לא נכחו במועד האירוע אך הם ראו את התובע בסמוך לאחר מכן ולטענתם, היה נראה חיוור, אפטי ותשוש.

 

התובע אמנם סבל תקופה מסוימת (8 חודשים) מכך שהמיכלים לא הוצאו החוצה אך מקובלת עלינו עמדת התובע כי ביום האירוע , לאחר שהובטח לו כבר הרבה פעמים שהעניין יסודר, ולרבות ביום חמישי בסמוך ממש לפני האירוע, כך שכאשר  הגיע התובע לעבודה ביום א', מוקדם בבוקר, והמיכלים שוב לא היו בחוץ, הרגיש התובע שהפעם , מבחינתו, כלו כל הקיצין.

 

14.       הננו סבורים כי בכל אלה ניתן לראות כאירוע חריג בעבודה. יצוין כי גם הדברים שמסר התובע לחוקר, בהודעה מיום 2.6.08, מתיישבים עם דברי התובע הן בתצהיר והן בעדותו בבית הדין ואין כל סתירה מהותית בין הדברים שמסר לחוקר לבין עדותו. הנתבע מנסה להיבנות מכך שהתובע טען שהוא "התרגז מעט" ולא ייחס לכך כל חשיבות בתחילה, אך בהודעה לחוקר נאמרו גם דברים שלהלן שבנסיבות אלה, ומשבסופו של יום, 3 ימים לאחר האירוע התובע עבר אירוע מוחי, יש לדעתנו לתת להם משקל ראוי -

"בסביבות 07:30 עליתי לסדרן העבודה שלי מר יצחק יוסף שהוא מכיר את הבעיה והסברתי לו שהיה לי יום קשה עם הכלים וכעסתי והתעצבנתי... אח"כ סיימתי את עבודתי באותו יום מוקדם בסביבות 10.00-10.30 נסעתי הביתה להרגע הרגשתי מעט מיחושים בראשי אך לא התייחסתי לכך. ביום ב' ... שוב הגעתי לעבודתי עבדתי עם כאבים בראש וטישטושים והרגשה לא טובה. ופגשתי את חברי לעבודה מר ברגר חנן שאמר לי "מה אתה כל כך לבן וחיוור"? אמרתי לו שלפני יומיים קצת התרגזתי ואני לא מתיחס לכך.

ביום ג' שוב עבדתי עם מיחושים והלכתי כרגיל לביתי לנוח בסביבות הצהרים וביום ד' 1.8.07 התחלתי לעבוד כרגיל ב- 03.45 בבוקר ועם כל הבעיות הרגילות של הכלים והטשטוש המשכתי לעבוד ופתאום אני זוכר שלא הרגשתי בטוב. עליתי למנהל עבודה הסדרן יצחק יוסף והוא נתן לי כוס מים ואני התעלפתי והוזמן אמבולנס שלקח אותי לביה"ח רמב"ם ...".

 

בהמשך מסר התובע לחוקר "אני פניתי למר גנני מס' פעמים אולי 2-3 פעמים בשבוע שלפני המקרה וממש ביקשתי ממנו שיטפל בנושא . הוא הבטיח לי שהכל יהיה בסדר יכול להיות שהוא רק פנה ואמר לתורן ... אך לא בוצע דבר. לכן ביום א' כאשר באתי לעבודתי

--- סוף עמוד 8 ---

וראיתי (ב-29.7.07) שלא נעשה דבר א התרגזתי כאילו שדברתי לקיר". (ההדגשות הוספו- א.ס.)

 

15.       עוד לציין כי מקובלת עלינו עמדת ב"כ התובע, בסיכומיו, בקשר להתבטאות התובע בפני החוקר כי הוא לא מייחס להתרגזות כל חשיבות "זה אומר שהוא לא עושה מכל הסיפור הזה מבחינה סובייקטיבית הוא ממשיך קדימה. הוא לא יכול לדעת מה האפקט  של אותה התרגזות יום לפני כן שבעוד יומיים יגרום לו ל-C.V.A לזה" (עמוד 22 לפרוטוקול).

 

הדברים מקבלים משנה תוקף משהעדים העידו לגבי התובע כי מדובר באדם נינוח ומתון שלא נוטה להתפרץ בקלות.

 

16.       זאת ועוד – הנתבע אף מבסס עמדתו כי לא מדובר באירוע חריג, בין היתר, נוכח העובדה כי התובע לא סיפר בפנייתו למיון,  ביום 1.8.07, על אירוע חריג שהתרחש יומיים שלושה קודם לכן ולטענתו הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה שהתובע הגיע לבית החולים כאשר הוא בהכרה מלאה).

 

בהתאם להלכה הפסוקה קיים הבדל בין "אנמנזה שותקת" לבין "אנמנזה סותרת" ובמקרה דנן בחומר הרפואי לא מצויה אנמנזה שיש בה כדי לסתור את קיומה של ההתרגזות/ההתפרצות שארעה ביום 29.7.07 כפי שהעיד עליה התובע בהמשך ושנתמכה בעדותם של יצחק וחנן באופן שהעידו שבסמוך לאירוע הם ראו את התובע אפטי וחיוור.

 

בעב"ל 37/03 משה פרומברג - המוסד לביטוח לאומי, הבהיר השופט רבינוביץ כי קיימים סייגים למתן משקל לאנמנזה כפי שנקבע גם בעב"ל 166/99 דניאל גרץ - המוסד לביטוח לאומי לפיהם :

 

"רואים אנו שההלכה בעניין משקלה של האנמנזה אינה מאיינת ראיות אחרות המוכחות בפני בית הדין, אלא משמשת כאחת העדויות והראיות, מתוך המכלול הכולל של הראיות שבפני בית הדין.

הנובע מכך שאין, ובכל תנאי, ליתן לאנמנזה משקל מכריע ומוחלט לדחיית בתביעה כל אימת שלא מזכיר מבוטח תובע במפורט ובמדוייק, בהיותו בבית החולים, את אירועי העבודה."

  

השופט רבינוביץ אף הבהיר כי יש הבדל בין העדר גרסה ברישומים הרפואיים לבין קיומה של גרסה שונה וסותרת ברישומים הרפואיים לבין גרסתו החדשה של התובע.

 

נוכח האמור הננו קובעים שאין ברישומים שנעשו בסמוך ליום האירוע כדי לאיין את גרסת התובע אשר נתמכה בתצהירים ובעדויות כמו גם בעצם העובדה שהתובע אכן אובחן, בסמוך לאירוע הנטען ביום ד' ה-1.8.07, כמי שמצבו לאחר אירוע מוחי בגזע המוח.

 

17.       עוד מצאנו לציין, באשר לעדותו של יצחק, שאמנם הוא בלבל בין יום הפינוי ליום האירוע, אך לא מצאנו שיש בכך, בנסיבות,  כדי להוריד ממהימנות עדותו.

 

18.       משקבענו שהיה אירוע חריג בעבודת התובע ביום 29/7/09 יגישו הצדדים לבית הדין, בתוך 30 יום מקבלת ההחלטה, את כל החומר הרפואי שבכוונתם להעביר למומחה הרפואי.  עם קבלת האמור תנתן החלטה בדבר מינוי מומחה יועץ רפואי למתן חוות דעת רפואית בעניינו של התובע.

 

19.       לעיון ביום 21/3/10.