פסק דין

1.         דוד אלון (להלן- התובע) הגיש תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) להכיר בירידה בשמיעה שנגרמה לו כפגיעה בעבודה .

2.         משהנתבע דחה את התביעה בנימוק- " על פי סעיף 84א(א)(2) לחוק תנאי להכרה בירידה בשמיעה שעקב חשיפה לרעש, כפגיעה בעבודה, היא שכושר השמיעה פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים תנאי זה אינו מתקיים בתביעתך ועל כן, לצערי, עלי לדחות את תביעתך" הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3.         הצדדים הסכימו על העובדות בתיק ונשארה במחלוקת שאלה משפטית שעלינו להכריע בה והיא- כיצד יש לפרש את התנאי הדורש ירידה בשיעור 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים הנקוב בסעיף 84א(א)(2) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] (להלן- החוק).

4.         הצדדים הגישו סכומיהם לעניין השאלה שבמחלוקת .

5.         עמדת התובע- כעולה מלשון החוק ולאור הפרשנות התכליתית של החוק כמו גם על פי הפסיקה,  התנאי הנקוב בסעיף 84 א (א)(2) לחוק הוא ברור וחד משמעי לפיו על מנת שתוכר פגיעה בשמיעה כתאונת עבודה די בירידה של 20 דציבל באחת מבין התדירויות המופיעות על גבי הסקלה של עקומת השמיעה. ובמילים אחרות; יש לבחון את שיעור ירידת השמיעה בכל אחת מהתדירויות 250- 8000 הרץ ודי בכך שהירידה בשמיעה באחד מתדרים אלו, בכל אחת מהאוזניים יעלה על 20 דציבל בכדי שהפגיעה תוכר. במקרה זה ניתן לראות כי עד תדירות 4000 הרץ כושר הירידה בשמיעה של התובע הוא בשיעור 20 דציבל ואף פחות מכך אולם החל מ- 4000 הרץ ועד 8000 הרץ עולה הירידה באורח ניכר על 20 דציבל ומגיעה לשיאה בתדירות 8000 הרץ עד לכדי 45 דציבל באוזן שמאל ו-70 דציבל באוזן ימין.

6.         עמדת הנתבע- התנאי הנקוב בסעיף 84 א (א)(2) לחוק דורש כי הירידה בשיעור 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים תתרחש בתדירויות הדיבור דווקא דהיינו בתדירויות של 500-1000-2000  מחזורים בשניה וכי יש לערוך את ממוצע ירידת השמיעה בתדירויות הדיבור ורק אם ממוצע זה יהיה לכל הפחות בשיעור 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים יתמלא התנאי הדרוש בסעיף.

7.         טענות משפטיות שהועלו בסכומי התובע-

א.         לשון החוק ברורה ומפורשת ולפיה התנאי היחידי שנדרש בסעיף 84 א (א)  (2) הוא ירידה בשמיעה בשיעור 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים;

ב.         ראיה לכך היא הוראת סעיף 84א (ב)(1) לפיה רעש תמידי באוזניים (טנטון) עקב חשיפה לרעש לא יוכר אלא אם התקיימו בו מספר תנאים כאשר התנאי הראשון הוא שכושר השמיעה בתדירויות הגבוהות פחת בשיעור של 25 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. לעניין זה, תדירויות גבוהות- תדירויות של 3000 ו-4000 מחזורים בשנייה;  מסעיף 84א(ב)(1) ניתן ללמד שכאשר התכוון המחוקק לתדירויות ספציפיות הוא נקב במפורש בתדירויות אלו ומשבסעיף 84 א (א)(2) לחוק המחוקק לא נקט בכל תדירות שהיא המשמעות הינה שדי בירידה בכל תדירות שהיא ,ואין לתחם ירידה זו לתדירויות הדיבור דווקא;

ג.          לפי פריט 7 בטור 1 לחלק ב לתוספת השניה, מכח סעיפים 44 ו 45 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד- 1954, תוכר פגיעה בשמיעה כמחלת מקצוע רק כאשר נגרם נזק לאוזן הפנימית שהביא לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור. מכאן, כאשר התכוון המחוקק לירידה בתדירויות הדיבור ציין זאת במפורש ומשלא ציין זאת בסעיף 84 א (א)(2) לחוק הרי שלא נדרשת ירידה כאמור, אלא די בירידה בתדירות כלשהי בלבד;

ד.         ככל שקיים ספק בפרשנות הסעיף הרי שלפי ההלכה, בכל מקרה של ספק יש ליתן את הפרשנות המיטיבה עם המבוטח;

ה.         התובע גם תומך יתדות בפסק הדין בעניין בל (חי')  2959/05 לטבינסקי יעקב- המל"ל  (להלן- עניין לטבינסקי) אשר ניתן ע"י השופטת ורבנר בו התקבלה תביעת התובע ונפסק כי אין מקום לדרישה של הפחתת כושר השמיעה בשיעור של 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים בתדירויות הדיבור דווקא  וכי ודי בכך שכושר השמיעה פחת בשיעור זה, בכל תדירות שהיא;

ו.          עוד נסמך התובע על תכלית החקיקה-  סעיף 84א(ב) הדן בטנטון קובע כי אין להכיר בטנטון אלא אם כן יתווספו לו כל התנאים הנדרשים להכרה בליקוי שמיעה (ותנאים נוספים) . ככל שיפורש סעיף 84א(ב) כחל על הפחתה בשמיעה בתדירויות הדיבור דווקא הרי שתיקון זה סותר ומרוקן מתוכן את סעיף 72(4)(ד)(II) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן- התקנות) המכיר בטנטון אף בלא שתחול ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור (תדירויות בטווח של 500 עד 2000 דציבל) כאשר מגדיר  כי -

הפרשנות שנותן הנתבע לסעיף 84א מרוקן מתוכן את סעיף 72 (4)(ד)(II) לרשימת סעיפי הליקוי שכן בהתאם לפרשנות הנתבע לא יוכר מעולם טנטון בלא שתהיה קיימת פגיעה בתדירויות הדיבור. משבמקביל לתיקון סעיף 84 א (א)(2) לחוק לא תוקן או בוטל סעיף 72 (4)(ד)(II)  הרי שפרשנות הנתבע שגויה.

7.         מנגד, טענותיו המשפטיות של הנתבע הינן כלהלן –

א.         סעיף 84א לחוק קובע תנאי סף להכרה בירידה בשמיעה כנזק עקב חשיפה לרעש בעבודה ואיננו מתייחס למצבים אחרים של ירידה בשמיעה כמו גיל , תחלואה וכד' . ללא עמידה בתנאי סף אלו לא  תוכר הירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה. ניתן לומר כי קיימת ידיעה שיפוטית של בית הדין כי לירידה בשמיעה עקב חשיפה לרעש בעבודה ישנה עקומה אופיינית של ירידה של 20 דציבל ואילך בתדירויות הדיבור, ירידה בשמיעה בתדרים 4000-6000 הרץ ועליה בתדר 8000 הרץ;

ב.         הוספת סעיף 84 א לחוק נעשתה תוך הסתמכות על חוות דעת רפואיות; ויש לקרוא ולפרש את הסעיף כשלם ולא לפרשו מקטעים מקטעים, על מנת לפרשו באופן התואם ביותר לתכליתו;

ג.          הראיה לפרשנות הנתבע הינה בסעיף 84א(ב) הקובע כי-

לו נתקבלה עמדת התובע לפיה הפגיעה בשמיעה תיבחן בכל התדירויות , ולאו דווקא בתדירויות הדיבור, לשם מה נכתב "אלא אם כן יתקיים האמור בסעיף קטן א וכן כל אלה ..." המילה אלה מתייחסת לאמור בס"ק (1) היינו לבדיקה בתדירויות הגבוהות אלא שבסעיף (א) הכונה הינה לתדירויות הדיבור, והביטוי כל אלה מוסיף על התדירויות הדיבור גם את התדירויות הגבוהות. פרשנות התובע המוצעת מייתרת את סעיף 84א(ב)(1) מתוכנו שכן אם בסעיף (א) הכוונה היתה לתדירויות גבוהות מדוע שוב יש להוסיף בסעיף (ב) את התדירויות הגבוהות?

ד.         סעיף 72(1) ברשימת המבחנים לקביעת דרגת נכות בתוספת לתקנות קובע- "בקביעת אחוזי הנכות עבור הפחתת השמיעה יש לקחת בחשבון ירידת כושר השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור" משכך, אין לקבל את הטענה כאילו סעיף 84א(א)(2) מכיר בירידה בשמיעה גם בתדירויות הגבוהות שכן אם לא תינתן כל דרגת נכות בעבור פגיעה שכזו מדוע היא נקבעה בסעיף 84א(א)     (2). חזקה על המחוקק שאינו מחוקק סעיפי חוק לחינם אלא לתכלית ידועה;

ה.         הקונסטרוקציה המשפטית המוצעת על ידי התובע אין לה על מה לסמוך. הכלל המשפטי קובע כי חוק מאוחר גובר על מוקדם וחוק גובר על תקנה. משכך סעיף 84א(א)(2) גובר על סעיף 72(4)(ד) בתוספת לתקנות;

ו.          פס"ד בבל (חי') 2959/05 לטבינסקי- המוסד לביטוח לאומי, איננו מהווה כדי הלכה פסוקה, שגה בית הדין באותו מקרה שעה שקיבל את התביעה, משמעות הפסיקה היא שהנתבע עלול להידרש להכיר בתביעות של ירידה בשמיעה שאינן נזק רעש כתוצאה מפגיעה בעבודה, בניגוד לכוונת המחוקק.

דיון והכרעה-

סעיף 84 א לחוק קובע כלהלן-

8.         נקדים ונאמר שהננו סבורים שהצדק במחלוקת המשפטית שהתעוררה בין הצדדים,  עם התובע וזאת מכל אחד מהנימוקים שלהלן-

9.         הנתבע תומך יתדותיו בסעיף 84א(ב) הקובע כי-

מכאן למד הנתבע כי הביטוי "כל אלה" מוסיף על תדירויות הדיבור שבסעיף א' גם את התדירויות הגבוהות. הנתבע סבור כי פרשנות התובע המוצעת מייתרת את סעיף 84א(ב)(1) מתוכנו שכן אם כבר בסעיף א הכוונה היתה לתדירויות גבוהות מדוע שוב יש להוסיף בסעיף (ב) את התדירויות הגבוהות. אלא שאנו סבורים כי בהעדר הגבלה  בסעיף א' , לרמת תדירות ספיציפית , המשמעות הינה שאין כל נפקא מינא אם הפגיעה הינה בתדירויות הדיבור או לחילופין בתדירויות הגבוהות והמחוקק אכן לא התכוון להגביל את התדירות ולתחמה בסעיף זה.

נוכח העובדה שבסעיף ב' המחוקק כן תחם את התדירות לתדירויות גבוהות דווקא,  הרי שמכלל  הן אתה שומע לאו ובלבד שכושר השמיעה פחת בשיעור של 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים, אזי מגיעה לנפגע הגמלה. ככל שהיינו קובעים כי הצדק עם הנתבע הרי שדווקא נוכח העובדה שבסעיף ב' כן ציין המחוקק כי נדרשת פגיעה בתדירויות הגבוהות נשאלת השאלה מה מנע מהמחוקק לרשום את הביטוי "תדירויות הדיבור" בסעיף א' ומכאן שהתובע צודק בטענתו לפיה המחוקק כלל לא התכוון להציב תנאי זה.

זאת ועוד; מקובלת עלינו העמדה שהובאה בפסק הדין בעניין לטבינסקי לפיה -

"כאשר המחוקק ו/או מחוקק המשנה דרשו פגיעה בתדירויות הדיבור הם כתבו זאת במפורש ואכן בהתאם לפסיקה קיים הבדל בדרישות בין מחלת מקצוע לבין פגיעה בדרך של מיקרוטראומה אשר בה לא נדרשת פגיעה בכושר השמיעה דווקא".