תביעה נגד עיריה בגין נפילה ברחוב

בתי המשפט

 

 

פסק דין

 

1.         התובעת ילידת 1945, הגישה תביעה זו כנגד הנתבעות לפי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין") לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, ביום 31.08.04 בשעות הבוקר, עת צעדה ברח' משה גושן בקרית מוצקין. לטענת התובעת בעודה צועדת, בקרבת בתים מספר 26 – 28, נכנסה רגלה השמאלית בבור פתוח שנוצר בין פיר הביוב למדרכה העשויה מאבן משולבת וכתוצאה מכך נפלה ונפגעה בקרסול(להלן: "התאונה").

2.         הנתבעות כפרו בנסיבות אירוע התאונה ובאחריות לאירוע. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת.

 

דיון:

3.         בטרם אכריע בשאלת האחריות יש לקבוע את העובדות. התובעת מסרה גרסתה לאירוע התאונה בתצהירה (ראה: ת/3). שני עדים נוספים, אשר סייעו לתובעת סמוך לאחר נפילתה, הצביעו בעדותם, על אזור הנפילה כסמוך לפיר הביוב שצולם לאחר התאונה. התובעת  נחקרה על גרסתה בבית המשפט (ראה: עמ' 11 - 12 לפרוטוקול הדיון ביום 17.09.07):

"... ש. נפלת על הרצפה?

     ת.   לא. אני נפלתי לתוך הבור.

     ש.   זה היה בור גדול.

     ת.   זה היה בור. אני מסתכלת קדימה , זה היה בור שנכנסה הרגל בפנים.

     ש.   נפלת קדימה, בלמת את הנפילה

     ת.   נפלתי על הפנים. לא קיבלתי מכה בלסת. אבל הרגל ישר הרגשתי שהיא מרוסקת.

     ש.   כל הרגל נתפסה בתוך הבור.

     ת.   כן כולה. "

 

                                                                                                                               בסיכומיהן טוענות הנתבעות טענות רבות נגד אמינותה של גרסת התובעת. כך לטענתן גרסת התובעת נסתרה ובניגוד לטענותיה בדבר נפילה לבור פתוח שנוצר בין פיר הביוב למדרכה, התברר מחקירתה ומהמסמכים השונים שהוצגו דבר אחר. אינני מקבל טענה זו.

 

אמנם יש אי דיוקים קטנים בין הגרסאות אותן מסרה התובעת בתצהיר מטעמה ובעדותה בבית המשפט, אולם גרסתה הבסיסית נותרה בעינה. נכון, יש שוני בין עדותה של התובעת לגבי הבור והאם הוא היה בסמוך לפיר הביוב או פיר הביוב עצמו, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהתובעת לא דייקה עקב העדר ניסיון או התרגשות עת העידה בבית המשפט ולמעשה התכוונה לבור שהיה סמוך וצמוד לפיר הביוב.

 

זאת ועוד, למרות טענותיהם של הנתבעות לגבי עדותה של הגב' שריקי, אין בעדותה כדי לסתור את גרסתה של התובעת אלא אף לחזקה. גב' שירקי יצאה מהבניין וראתה את התובעת בסמוך לקרות התאונה. כשנשאלה בעניין ענתה (בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 17.09.07) כדלקמן:

 

"... ת. אני יוצאת יש מדרכה ליד הבית ליד החנייה היא עמדה על המדרכה, זה     היה בדרך שלי למספרה. לכיוון גושן למספרים היותר נמוכים.

המעקה הוא של החנייה, זה מן בטון כזה. היא עמדה מול הבטון. בצד של המדרכה. כנראה ממה שאני זוכרת.

(...)

    ש. את לא שמעת אותה אומרת נפלתי.

    ת. אני לא זוכר. שמעתי אי.. אי.. איי. רגל מורמת נשענת, אמרתי לה שנייה בואי תשעני על ובאו עוד אנשים. לא ראיתי אותה על הרצפה ראיתי אותה עומדת עם רגל אחד  היה קשה לה לעמוד על הרגל השנייה.

    ש. לא ראית אותה במהלך הליכה.

    ת. היא קפצה עד המעקה בטון. היא נשענה עלי וקפצה. זה היה קצר. כדי שהיא תשען.

    ש. את נתת לה את הפרטים באותו זמן... "

 

 

 

4.         הנתבעות נתלות על עדותה של גב' שריקי בנוגע למספרי הבתים שכן גב' שיריקי מתגוררת בבית מספר 26 ויצאה לטענתה לכיוון בית מס' 24 כאשר ראתה את התובעת. אני סבור כי אין בעדות זו, לגבי מספרי הבתים הסמוכים כדי לקעקע את עדותה של התובעת. ראשית התובעת לא עמדה במקום התאונה כאשר גב' שריקי ראה אותה וסייעה לה. שנית אין כל מחלוקת כי התובעת נפלה בסמוך מאוד לזמן יציאתה של גב' שריקי מהבניין בו היא מתגוררת. שלישית, עדותה של התובעת מקבלת חיזוק נוסף מעדותו של בעלה, מר סורג'ון יוסף אשר העיד לפני בעמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 17.09.07 כדלקמן:

"...ש.     מתי פעם ראשונה ידעת על הפגיעה של אשתך.

    ת.       באותו יום. אני לא זוכר את השעה. התקשרו אלי ובאתי

למקום.

    ש.      מי התקשר אשתך?

    ת.       לא היא ביקשה ממשהו שיתקשר אלי. התקשרו אלי אמרו

לי שאשתי נפלה ושאני יבוא לעזור לה לקחת אותה לקופת חולים. אז הגעתי למקום.

    ש.      איפה מצאת אותה.

    ת.       היא ישבה במקום , הביאו לה מקום לשבת, היא ישבה על משהו לא זוכר על מה ישבה אני הסתכלתי בדיוק היא אמרה לי שהיא נפלה בבור הזה שהיא סימנה לי וראיתי שהיה שם כזה ביוב ועל יד זה היה חור/בור  ?

    ש.      פגשת את אשתך כואבת.

    ת.       שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה שנפלה בחור.

    ש.      פגשת את אשתך כואבת לא יכולה ללכת בכוחות עצמה, אתה לא זוכר אם מצאת אותה ..

    ת.       היא ישבה על משהו לא זוכר בדיוק.

    ש.      היא אמרה לך...

    ת.       היא לא אמרה לי, אני שאלתי אותה מה קרה, והיא סימנה על הבור שנפלה ממנו. היא סימנה לי את הבור שהיא נפלה ממנו.

    ש.      היא ישבה ואמרה ונפלה בבור ביוב מרוחק ממנה..."

 

עדותם של התובעת ובעלה, מר סורג'ון, מהימנה בעיני, וזאת אף למרות סברות כאלה ואחרות שמעלות הנתבעות הנוגעות לרשומה הרפואית. התמונות של הבור אותן צירפה התובעת (ראה: ת/1 – 1 - 6) אף מחזקות אמינות זו. הנתבעת הביאה את העד מר גרגורי גיטליץ (ראה: נ/5), סגן מהנדס העיר והאחראי על התשתיות, בניסיון להוכיח כי לא היה בור במדרכה. מעדותו של עד זה עולה כי ידיעתו היא כללית ולא ספציפית למקרה בו עסקינן. הוא לא ידע האם במקום התאונה היה קיים בור בתקופה הרלוונטית. למעשה עד זה הסכים יש אפשרות שהיה במקום התאונה מפגע שתוקן אח"כ. כמו כן כאשר הוצגו בפניו התמונות אותם צילם מר סורג'ון ממקום התאונה הסכים העד כי התמונות אכן מראות מפגע (ראה: עמ' 17 לפרוטוקול הדין מיום 17.09.07), וכן כי ידוע שיש בעיות עם האבנים המשתלבות ברחוב זה (ראה: עמ' 18 לפרוטוקול הדין מיום 17.09.07).

לאור כל האמור, אני מקבל את גרסת התובעת לגבי אופן קרות התאונה.

 

5.         באשר להיבט המשפטי; חובתה של רשות מקומית לדאוג להסרת מכשולים בשטחים ציבוריים, מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) בסעיף  235(3) לפקודה לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה") נקבעה חובתה של העירייה לדאוג להסרת מכשולים וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה: סעיף 235(5) לפקודה) בנוגע לרחובות נקבע כי העירייה תבצע כדלקמן:

"...(1)  ...נ

(2)  תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו 

רכוש הפרט;

(3)  תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב...".ב

 

סעיף 249 לפקודה מקנה לעירייה סמכויות ובהם:

"...לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור..." .ו

 

מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה. סוגיית חובת הזהירות של רשות מקומית פותחה בין היתר בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 עת יצר בית המשפט אבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית (להלן: "פרשת ועקנין"). קביעת האחריות בעוולת הרשלנות נעשית בשלבים, כאשר יש לבחון ראשית האם המזיק חב חובת זהירות (על שני היבטיה) המושגית ואח"כ הקונקרטית לניזוק. המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות.ב

 

ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני, הבוחן למעשה את חובת הזהירות המושגית – יש לבחון האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות? הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי מקום בו ניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. חובה זו נועדה לאפשר קביעתה של מדיניות שיפוטית. כבר נקבע בפרשת ועקנין כי הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלים, יכולים למנוע סיכונים כלפי המבקר במקרקעין ומכאן חובת הזהירות המושגית.ו במקרה שבפני, קיימת חובת זהירות מושגית של העירייה כלפי עוברי אורח בשטח שיפוטה והעירייה אינה יכולה להתכחש לכך.נ

ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי בו בוחנים את חובת הזהירות הקונקרטית. יש לבחון האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. הכלל שנתגבש בפסיקה הוא כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. סיכון בלתי סביר הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה: פרשת ועקנין).ב

 

6.         במקרה שלפני עולה השאלה האם מצב המדרכה, כפי שעולה מגרסת התובעת ומהתמונות שצורפו (ראה: ת/1 1 - 6) מהווה סיכון בלתי סביר? התובעת טוענת כי מצבה המשובש של המדרכה והבור שהיה בסמוך לפיר הביוב הם שהביאו לנפילתה עת פסעה במקום. הנתבעות כאמור סברו כי לא היה כל סיכון שהקים עליהן אחריות. אינני מקבל את טענת הנתבעות. אומנם נכון כי קיימים סיכונים בדרך שאינם בבחינת סיכון בלתי סביר שכן אין לצפות כי הרחובות יהיו סטריליים לחלוטין. אך מעיון בתמונות יש ממש בטענה כי מדובר בבור בולט המהווה סיכון בלתי סביר בדרך. זירת האירוע וכן גודלו של המכשול מלמדים כי בוודאי מדובר בסיכון כזה המצדיק נקיטת אמצעי זהירות סבירים במטרה למנוע נפילה של עובר אורח.  טענתה של הנתבעות בנוגע לחוסר תקציבי והפניית משאבים בהתאם לסדר עדיפויות שונים, לא יכולה להתקבל במקרה זה. מעדותו של מר גרגורי גיטליץ (בעמ' 17 – 18 לפרוטוקול הדיון מיום 17.09.07),  עולה תמונה מדאיגה:

"... אנחנו אין לנו בן אדם שהולך ברחובות ולוקח את כל הדברים... יש עיריות שיש שם אדם שבודק ומאבחן ליקויים ברחוב ואצלנו אין אדם כזה. אנחנו מסתמכים על פניות של התושבים. אם אני עובר ורואה משהו מודיע למוקד.

ש.        אין סיורים מטעמכם לאיתור מפגעים.

ת.        סיורים ברחובות אין.

ש.        הביאו אומנים ביום העצמאות והיתה חגיגה יפה בקרית מוצקין.

ת.        כן.יש נושא תקציב, בתקציב יש כל סעיף. לפי משרד הפנים אסור להעביר ממקום למקום.

 לשאלת בית המשפט:

נכון שלהבדיל מעיריות אחרות אצלנו יוודה לנו על מפגע בדיעבד. לאחר שקורה משהו. עם זאת יש היום פקחים לעניין חניות כלי רכב, אם הם רואים משהו הם גם מעבירים אינפורמציה. זה לא התפקיד שלו ואין הנחיות בנושא הזה לפקחים אלה...."

 

החור במדרכה המצולם בתמונות אותן צירפה התובעת הוא חור בולט המהווה סיכון בלתי סביר בדרך. סיכון ממנו בחרה נתבעת 1 להתעלם כפי הנראה. הנתבעת עבדה בשיטה תמוהה אשר מסתמכת כמעט באופן בלעדי על פניות של התושבים, ללא סיורים יזומים מטעמה לאיתור מפגעים. שלא כמו בעיריות אחרות, לנתבעת 1 יוודא על מפגע בדיעבד, לאחר שקורה משהו, לאחר שנגרם נזק לאדם. העזרה אותה נותנים לעת מצוא פקחי החנייה אין בה כדי

לשנות מצב זה. האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה (האם התרשלה), במקרה המסוים שבפני?  האומנם סטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה?

בעמ' 131 בפרשת ועקנין נאמר כדלקמן:

"...חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלו. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין..."

 

בעמ' 305 לע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד, פ"ד ט"ז (1) 300 נקבע:

"...נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות העיריה להחזיק את הדרכים והמדרכות במצב תקין - י.ו.) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה...".

 

מהו האמצעי שיש לדרוש כי העירייה תנקוט בו בנסיבות העניין? במצב דברים זה, היה על העירייה במקרה שבפני, לדאוג לתיקון המפגע וכן לדאוג לסיורים יזומים מטעמה של פקחים לאיתור מפגעים, כך שלא יוודא לה על מפגע רק בדיעבד, לאחר שקורה משהו, לאחר שנגרם נזק לאדם.  

 

7.         כעת נבחן האם הפרת חובתה של נתבעת 1 היא שגרמה לנזק? תנאי לקביעת אחריות בעוולת הרשלנות הוא כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לנזק. דהיינו קביעתו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין הפרת חובתה של העירייה לבין הנזק שנגרם. דהיינו קביעה של הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן - לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים - ייתכן והנזק היה נמנע. וקביעה משפטית כי הפרת אותה חובה היא גם הסיבה המשפטית לקרות הנזק שיש לקבוע בגינה כי מחדלה של העירייה גורר אחריו את אחריותה. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו ובחקירת התובעת אני סבור כי יש קשר סיבתי בין נפילת התובעת לחור שהיה בסמוך לפיר הביוב. מכאן שנתמלאו יסודות עוולת הרשלנות ועל הנתבעות מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין נזקיה.

 

אשם תורם:

8.         סוגיית היקף האחריות נוגעת לשאלה: עד היכן משתרעת אחריותו של המזיק? יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו, כאשר בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם, בנסיבות

העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה; ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, יש לחלק את האחריות לפגיעה בין המזיק לבין הניזוק על-פי מבחן האשמה המוסרית (ע"א 11512/04 - קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ . תק-על 2006(4), 1593 ,עמ' 1599).

האם בנסיבות העניין, נהגה התובעת כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה? אמנם אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע מבורות, המהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה (ע"א 2004/92 - עירית קרית אונו נ' מנחם שחם .תק-על 95(1), 1011 ,עמ' 1012).  מאידך, הליכה במדרכה דורשת רמה כל שהיא של זהירות מצד הולך הרגל. במקרה שבפני, אירוע התאונה התרחש בשעות הבוקר, כאשר הראות טובה, מכאן שדבר לא מנע ממנה את היכולת לשים לב ולהיזהר בדרכה. הכלל הוא כי אדם אחראי לעצמו. התובעת הייתה צריכה לנקוט אמצעי זהירות כמו למשל להסתכל על המדרכה עליה היא צועדת ולהימנע מליפול על "מכשולים" כמו הבור במקרה שבפני גם אם הדבר היה כרוך בעקיפתו. בשים לב לאמור סבורני שיש לקבוע "אשם תורם"  הכולל באומדן מסוים את אי נקיטת אמצעי זהירות מצידה, לאירוע התאונה בשיעור של  10% אשר יהלמו את נסיבות המקרה.

 

מכאן להיקף הנזק ותחילה ונכות הרפואית והתפקודית. 

 

נכות רפואית ותפקודית:

9.         בעקבות התאונה וכתוצאה ממנה סבלה התובעת משבר בימלאורלרי עם תזוזה בקרסול שמאל והיא טופלה בבית החולים בני ציון בחיפה ואושפזה לארבעה ימים. התובעת שוחררה מבית החולים כאשר רגלה מגובסת למשך חודשיים ונאלצה להתהלך מספר שבועות בעזרת קביים. לארח הורדת הגבס החלה התובעת בטיפול פיזיוטרפי לשיפור טווח תנועות הרגל.

 

התובעת צירפה לכתב תביעתה חוות דעת רפואית של מומחה לכירורגיה אורתופדית, ד"ר בצלאל פסקין, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובעת נותרה כתוצאה מהתאונה נכות צמיתה של 10% בהתאם לסעיף 35 (1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז –1956. הנתבעות מצדן צירפו את חוות דעתו של ד"ר מיכה רינות, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע בחוות דעתו כי לתובעת לא נותרה כל נכות צמיתה.

 

בדיון שהתקיים ביום 17.09.07 הגיעו הצדדים להסכמה כי שתי חוות הדעת יוגשו מבלי להודות בטענות וכן כי הנכות הרפואית המוסכמת היא 5% (ראה: עמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 17.09.07).  לאור האמור אני קובע הנכות הרפואית של התובעת אשר עליה יתבסס פסק

--- סוף עמוד  7 ---

דין זה הינה 5%. באשר לנכות התפקודית, הכלל הוא כי נכות רפואית אינה בהכרח נכות תפקודית. אולם לעיתים בהעדר אינדיקציה אחרת תהיה הנכות הרפואית חופפת לנכות התפקודית. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את חוות הדעת, בהעדר אינדיקציה אחרת הנני קובע כי נכותה התפקודית של התובעת יהיה בשיעור נכותה הרפואית דהיינו בשיעור של 5%.

 

הפסדי השתכרות לעבר:

10.        מעדותה של התובעת בבית המשפט עולה כי התובעת לא עבדה מאז שעברה לקירית מוצקין בשנת 2001. גם בעלה של התובעת לא עבד באותה התקופה ולמעשה שניהם היו בפנסיה (ראה: עמ' 15 לפרוטוקול הישיבה מיום 17.09.07). התובעת טענה כי הייתה אמורה לטפל בנכדה שרק נולד, אולם עקב מצבה הרפואי דבר זה לא התאפשר ולפיכך בתה הכניסה את בנה למשפחתון. התובעת לא סיפקה ראיות באשר לשכר אותו הייתה אמורה להשתכר עבור הטיפול בנכדה. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי התובעת, מטפלת במקצועה, יכלה להשתכר סכום כלשהוא עבור טיפול בנכדה. לאור האמור אני סבור כי יש לפסוק פיצוי גלובלי עבור ראש נזק זה ולפיכך אני פוסק לתובעת באומדן גלובלי סך של  15,000 ₪ בגין העבר.

 

הפסדי השתכרות לעתיד:

11.        התובעת טענה כי תכננה לאחר סיום הטיפול בנכדה לשוב לעבודתה כמטפלת, עבודה בה השתכרה בעבר, לטענתה בין  2,000 ₪ ל – 3,000 ₪ לחודש. אובדן השתכרותה העתידי של התובעת, לפי שכר של 2,000 ₪ בחודש ונכות תפקודית של 5% הוא כדלקמן:

2,000 ₪ X 5% נכות X 52.195 מקדם היוון = 5,220 ₪.

 

עזרת צד ג' ניידות והוצאות רפואיות (עבר ועתיד):

12.        לטענת התובעת, בעקבות מצבה הרפואי נזקקה לעזרה מבני משפחתה אשר כללה עזרה בלבוש, רחצה, בישול, ליווי לטיפולים רפואיים, הסעות לטיפולים וכו'. כמו כן התובעת נאלצה לטענתה להעסיק עוזרת בית בשכר (ראה: עמ' 13 לפרוטוקול הדיון  מיום 17.09.07). הנתבעות טוענות כי התובעת לא הציגה אסמכתאות להוצאותיה וכן כי טענתה להעסקת עוזרת בית עלתה לראשונה בעדותה בבית המשפט.

 

שקלתי את מכלול טענות הצדדים ואני פוסק לתובעת באומדן גלובלי סך של  5,000 ₪ בגין העבר,  וסך נוסף של 10,000 ₪ לעתיד.

 

 

--- סוף עמוד  8 ---

נזק בלתי ממוני (כאב וסבל):

13.        התובעת דרשה  סכום של 80,000 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבעת מעריכה ראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי בנסיבות ולנוכח סוג הפגיעה ותקופת ההחלמה והנכות הצמיתה  יש לזכות את התובעת בפיצויי בסך של 12,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

 

ניכויים:

14.        כאמור יש לנכות מכל סכום שיפסק 10% בגין רשלנות תורמת. התובעת לא הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי.

 

התוצאה:

15.        אשר על כן הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסך של 47,220 ₪, בניכוי אשם תורם בשיעור של 10% כאמור לעיל. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ על היתרה. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.